ערב שמיטת תר"ע היה ר' שמואל סלנט כבר בן 93, זקן ועיוור, אבל חריף כתמיד, וזו לו השמיטה החמישית שבה דנו בהיתר מכירה אפשרי. כל ה"שחקנים" המרכזיים האחרים בזירה התחלפו: כרבה של יפו והמושבות וממילא כאחראי על היתר המכירה, כיהן כעת הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שזו לו השמיטה הראשונה בארץ. בצפת כיהן הרידב"ז כרב. גם לו הייתה זו השמיטה הראשונה בארץ והוא היה ראש הלוחמים בהיתר המכירה. ובירושלים נחשב כזקן הרבנים על יד הרב סלנט - הרב חיים ברלין. גם לו הייתה זו השמיטה הראשונה בארץ אבל יש לזכור שאביו, הנצי"ב, התנגד בחריפות להיתר הראשון עוד בשנת תרמ"ט.
בשלב מסוים התקיימה אסיפה בביתו של הרב שמואל סלנט ובעקבותיה הוחלט לאסוף כספים לטובת אלו שישבתו שביתה מלאה בשביעית. על אודות אותה אסיפה נפוצו שמועות רבות והם ידונו להלן.
הרב שמואל סלנט נפטר ביום כ"ט באב תרס"ט בטרם תבוא שנת השמיטה.
כפי שפורסם בפוסט אחר, שבועיים מיום פטירת הרב סלנט פירסם הרב שלום ליב אייזנבך בחוברת וילקט יוסף (שיצאה לאור בהונגריה!) את הדברים האלה:
הרב אייזנבך לא כתב מי אמר שעדיף לעשות את המכירה מדין "מוטב שיאכלו בשר תמותות" אבל יש להניח שכוונתו הייתה על הרב קוק. אם הנחה זו נכונה, אזי הציטוט איננו מדויק. למשל, הרב קוק לא היה אומר "אמת הוא שבהמכירה עוברים על לא תחנם" וכו' שכן מובן שלדעתו לא עוברים כלל על לא תחנם על פי הוראת ההיתר. אבל אין זה אומר שגרעין הסיפור אינו אמת.
כמעט שנה לאחר מכן, בסוף שנת תר"ע פרצה מחלוקת אדירה בעניין היתר המכירה בעקבות כך שבד"ץ חסידים בירושלים אסרו את ענבי המושבות שעבדו שמיטה על פי היתר המכירה. דבר זה גרר תגובות קשות ביותר מצד המתיישבים ובעיתונים "האור" ו"החרות" נכתבו מאמרים בוטים ביותר כנגד הבד"ץ בירושלים.
בתגובה פורסם בעיתון החבצלת מספר 51 כרוז מחאה על חילול כבוד הבד"ץ:
ואם כן, אנו מוצאים שוב את הסיפור שהייתה פגישה
בבית הרש"ס עם הרידב"ז, הרב קוק והרב חיים ברלין. בפגישה זו אמר הרב
סלנט כי ההיתר הוא בשר נבלה ממש. דא עקא שבמודעה זו חתומים רבנים רבים וביניהם
כאלה הידועים כתומכיו של הרב קוק, כגון הרב יעקב משה חרל"פ. היעלה על הדעת
שהרב חרל"פ יחתום על מודעה שבה מופיעים גידופים שכאלה על ההיתר?
ואכן
בשבוע לאחר מכן, בגיליון 52 מופיעה אותה מודעה ואילו בתוספת שבכוכבית יש שינוי -
כדלהלן:
לסיפור הוספו בגיליון זה פרטים המזכירים את
הנסיבות המופיעות ב"וילקט יוסף" וכן נוספה רשימה מלאה של הנוכחים באותו
מעמד כך שהוסיפו גם את האחים ווינוגרד. מעניין לציין ששמו של הרב אריה ליב
בהרא"ד, בעל השמועה בוילקט יוסף, נפקד והוא איננו מופיע כמי שנכח באותו מעמד.
מתגובת המערכת ברור שהמערכת מאשרת שחלק מהחותמים
על המודעה לא הסכימו לתוכן ההערה שבכוכבית אבל המערכת עומדת מאחורי תוכן הדברים.
במילים אחרות, עולם כמנהגו נוהג, ברור הדבר שאת החתומים על המודעה החתימו על נוסח המוחה
על הפגיעה בכבודם של רבני הבד"ץ, בלא שום אזכור של היתר המכירה. לאחר מכן
הדפיסו את המודעה עם ההערה בכוכבית כנגד היתר המכירה עצמו מבלי לשאול את החותמים!
לאחר שקיבלו הערות מאת חלק מהחותמים הוסיפו את ההערה הנ"ל.
ואכן תוך 4 ימים מהפרסום הראשון בחבצלת בב' אב
תר"ע אנו מוצאים מכתב מהרב קוק לרב חרל"פ מיום ו' במנחם אב
התר"ע:
דהיינו זאת תשובתו של הרב קוק למכתב ששלח הרב חרל"פ. מתוכנו ברור שהרב חרל"פ הביע צער על המקרה והוא חושש שהרב קוק יקפיד עליו. ברור כי הכוונה להתנצלות של הרב חרל"פ על חתימתו על הכרוז שהופיע בחבצלת ובו דברי בלע כנגד ההיתר.
טרם מצאנו את המכתב הזה ששלח הרב חרל"פ לרב קוק.
אבל יש לנו, והוא פורסם לראשונה בניצני ארץ ו, והוא מפורסם כאן שוב, באדיבות בית הרב קוק, ובמיוחד תודות לרב ארי שבט, מכתב שכתבו לא אחד אלא שלושה מתוך אותם החתומים על המודעה שהתפרסמה בחבצלת והם הרבנים אליהו ראם, ישעיהו וינוגרד ויעקב משה חרל"פ. וזה לשונו:
בעזה"י השוכן בציון ובוחר בירושלים
רב ברכה ושלוה אורה ושמחה לכבוד הרב הגאון
הצדיק המפורסם
תפארת ישראל מוהר"ר אברהם יצחק הכהן
קוק שליט"א
אב"ד
עיה"ק יפו והמושבות תובב"א.
אחד"ש
הוד גאונו שליט"א היננו נגשים להדר"ג לשוח מעט לפניו את דאגת לבנו ועגמת
נפשנו על מאמר החבצלת גליון נא שיצא בשמנו בהוספת הגהות והערות [לא נכונות]
שנתוספו אחרי חתימתנו בלי שאלת פינו וידיעתנו כלל. ונגד רצוננו ומטרתנו לגמרי.
הן
כל מטרתנו היה רק להביע מחאתנו נגד רוב החרופים והגידופים אש וגופרית שהמטירו על
רבננו גאוות ירושלים וחכמי צדיקי ותקיפי ארעא קדישא. ועל כבוד הגאון הגדול
הרידב"ז שליט"א באופנים כ"כ נוראים וכ"כ מבהילים. עד אשר נתק
לבבנו ממקומה – וגם נגד ביטויהם המרים כלענה אשר אמרו כי "אין דעת בריאה
סובלת כלל ענין שמיטת קרקעות! ובאמת שכמה מגוחך הדבר הזה" אם הם בדעתם החולה
והסכל ושכל האטום לא יוכלו לסבול – כבשר __ שאינו מרגיש באיזמל – את גדולת האור
ואבוקת הדעת המאיר בכל מלא זהרו במצות השמיטה ישפטו המה "על דעות בריאות".
במקום
שאנחנו לבד שהננו מאמינים בני מאמינים הננו מרגישים "הרגש" אמיץ וחזק את
המאור האלקי שמתגלה בזיו הודו בשנתנו החביבה והנעימה הזאת, יאמרו הם שאין הדעת
סובלתם. היש די באר לצחוק המכאיב הלזה? "כי מה יוכל לחשוב מי שסובר שכל מה
שהוא חוץ לחלל הגלגלת שלו אינו כ"א תהו ובהו ארוך. והעולם והחיים אינם
כ"א מה שמצוי ברביעית דם שלו ובכזית מח שלו (אדר היקר)[עמ' יד – א"ה].
וע"כ
מפני שנגע זאת עד לבבנו לא חפצנו בשום אופן להשתמט מחברנו שנמנו לדבר מצוה ולא
נמנה עמהם. ונצעוק מר בכל התוקף.
אבל
ח"ו מעולם לא עלה על דעתנו להקל אף מעט בגדולת וקדושת גאונו הרם שליט"א
כ"א ת"ל גם מאתנו לא נעלם גאונותו וצדקתו קדושתו וטהרתו, וכמו שיקר לנו
מכל יקר כבוד גאוני ירושלים כן יקר לנו מאד מאד גם כבודו של הדר"ג.
כל
המילים שאינם לפי ערך גדלו של הדר"ג הכל אתוסף אחר חתימתנו שלא מדעתנו ונגד
רצוננו ומאד מאד נפשנו מתמרמרת על זה ולבנו דאבה שמלבד עוצם החטא אינם מביאים שום
ברכה לעולם. רק קללה. להגדיל המדורה ולהרחיב הלהב.
וכל
בר דעת נכונה ישכיל ויבין כי דרכים זרים ואסורים כאלו לא יצאו מלב טהור ונאמן החפץ
באמת קנאת ד' ותורתו "אין מצוה גוררת עבירה", כ"א מאותם שנסתבכו
בפניות צדדיות וזרות. ואנחנו נקיים.
וכבר
מאז אנו מוכנים למחות בידי עושי עולה אלה אשר בקטנות מוחין דלהון דומים להפחית או
להכהות אורו הגדול של הדר"ג. והם לא ידעו ולא יבינו כי גם בעד כל המכסים
והמעטפים שישימו עליו עוד יבהיק ויזריח כבראשונה ולא תכוהנו אף במאומה.
ובאמת
כל ענין השמיטה – משאת נפשנו וחזון רוחנו – אינו דרוש ח"ו שום עניין קנטור
ומחלוקת רק אדרבה להוסיף אורה ושלום אחדות ורעות להתאחד ביחד לעסוק בענין קדוש כזה
בכבד ראש ויראת ד' גדולה וטהורה למען שמו הגדול ולמען עמו ונחלתו. לקיים "את
והב בסופה".
ובכן
הננו מבקשים מאת הדר"ג המחילה והסליחה כי ישא לנו ואל יחשוב עלינו שם עון
והננו מצפים לתשובתו הרמה להרנין מעט את לבבינו ולחיות מעט את רגשותינו
ויתן
ד' שלום על ישראל ועל רבנן ותלמידהון כעתירת ידידיו מוקיריו ומכבדיו כערכו הגדולה
נאם
אלי' ראם שוב פעיה"ק ירושלים ת"ו נאום יעקב משה בלאאמו"ר
מהר"ז חרל"פ נאם ישעי' זאב ווינאגרד
בשולי מכתבינו
נשאלתי
מרב אחד בחו"ל על דבר השמטת הרמב"ם את דינא דגמרא בשבת דף ל"ד
ובגיטין דף ו אמר רבה בר בר חנה הא דאמרו רבנן שלשה דברים צריך אדם לאמר בתוך ביתו
ע"ש עם חשיכה וכו' צריך למימרינהו בניחותא כי היכי דליקבלו מיניה
והרמב"ם ז"ל משמיט מאמר רבה בר בר חנה שצריך לאומרו בניחותא וצ"ע.
ואף
שהרמב"ם משמיט ג"כ את השני דברים שצריך למימר ע"ש עם חשיכה עישרתם
עירבתם כמדומה לי שאודות זה כבר נדברו באחרונים. והשבתי לו על דרך הפשט
שהרמב"ם מפרש שאמור להם בנחת כדי דלקבלינהו מיניה שאם לא עשו יעשו עוד אבל אם
אומר להם בלשון אימה דלמא מחמת מורא יאמרו עישרנו ובאמת לא עשו כמבואר בגמרא וכן
מבו__ הפירוש גם בפרישה וזה שייך במעשר ועירוב אבל בהדלקת הנר אין שייך זאת רק זה
בכלל אל יטיל אימה בתוך ביתו אבל אין כאן חשש כלל. ודין אל יטיל אימה יתרה כבר כתב
הרמב"ם בהלכות אישות פט"ו הלכה י"ט א"כ לפי מה שהשמיט הרמב"ם
את השני דברים עישרתם עירבתם הי' מוכרח ג"כ להשמיט את מאמר רבה בר בר חנה וזה
מה שהשבתי.
ובאתי
לפני הדרת גאונו הרמה שליט"א שימחול לכתוב לי חות דעתו דעת תורתו הקדושה על
דבר השמטת הרמב"ם את המאמר של רבה בר בר חנה הנ"ל.
ממני
המכבדו ומוקירו כערכו הגדולה
ישעיהו
זאב ווינאגרד
המכתב המקורי: מכתב הרבנים חרל"פ, ראם, ווינוגרד
תשובתו של הרב קוק לאגרת משולשת זו לא מצאנו, אבל זאת מצאנו באגרות הרב צבי יהודה קוק אשר התפרסמו בספר צמח צבי, אגרת ט' מיום ט"ו באב לרב חרל"פ, ושם בעמוד ל כתב:
"ועוד דבר. אחרי כרטיסו של כת"ר הגיע ליד כ"ק אאמו"ר שליט"א גם המכתב החתום בידו, ביד ר' אלי' בירזר ור' ישעיה וינגרד. והנה מתחלה חשב כ"ק אאמו"ר שליט"א שלא לענות להם, ובאמת הלא למותר היא תשובתו להם, כי הלא בודאי לא היא העיקר אלא ההצטדקות לפניו והפיוס והסרת האשמה מעליהם של מה שהיה שם באותם הדברים מן הכעור ומן השפלות, וכמדומני שגם הם בעצמם יודעים גם בלא זה שהוא לא יקפיד כלל וכלל, בפרט על אלה שכונת מעשיהם לשם שמים ומה גם אחרי שלכת"ר כבר ענה על דבריו [הוא המכתב שצורף לעיל -א"ה] ומממילא מובן שכתשובתו אליו תשובתו להם, וביחוד שכבר היה לו לזרא, לדאבון -לב למעמסת רוח ולגעל נפש כמו לכל איש ישר, לכל ירא ד' באמת, - כל העניין הזה עם הכרכורים ופטפוטי הדברים שטפלו עליו ויהי לענין שבשוק לשיחה בפי בריות קטנות ושפלות -, תחת אשר חשב הוא לעשות את חובתו המוטלת עליו בעבודת-הקודש אשר הוא מכהן בה בהיכל קבוץ נדחים וכנוס שבי גולה לבנין הארץ הקדושה הנשמה וכל מה שיצא ממנו לרשות הרבים בזה היה רק על ידי דחיפות ומניעים מן החוץ. רק אח"כ בא כרטיסו של הר' ישעיה וינגרד הכופל את הבקשה לענות להם, ואיני יודע עדיין אם יענה להם אם לא. לפיכך כתבתי דברים אלה: אם לא יכתוב להם כ"ק אאמו"ר שליט"א יוכלו לדעת מזה ומדבריו לכת"ר את תשובתו. עוד אמר לי דודי מר ש"ח [שאול חנה - א"ה] נ"י לכתוב, שאם ירצו להצטדק ולהסיר מהם את החרפה והעוות היו צריכים לכתוב זה באחד העיתונים ("מוריה" או "החרות") ובדרך כתיבתו הנני כותב זה לכת"ר, כבקשתו של דודי..."
נחזור לעניינינו - האם
הגרש"ס אכן הביע את התנגדותו להיתר ערב שנת השמיטה תר"ע. ככל הנראה כך
היה. יש גם משמעות לדבר ממכתב ששלח הרב חרל"פ לרב קוק בח' בסיון תר"ע
ואשר תמונתו ושכתוב משופר שלו התפרסמו בספרו של הרב יהושע בן מאיר "מה נאכל
בשנה השביעית", עמ' 120-124. לקראת סוף המכתב בחלק שלצערנו קרוע מופיעים
המשפטים הבאים:
"והאמת ניתן לכתוב כי לולא לא היו מוכרחים
רבני ירושלים לתן הכשירם על הענבים הבאים פה [למען לא ימנעו רבים מלקנות הענבים
טרם ראותם הכשירם] לא היו מתערבים ומזדקקים כלל בעניין זה, והיו מניחים הדבר
כבשמיטות הקודמות. אבל, לפי שגם למען טובת בני המושבות מוכרחים הרבנים דפה לתן הכשירם
אינם חפיצים ללכת נגד רוחם שהנם.....
על המכירה כלל ועיקר וכאשר הורה ל....
האחרון וכאשר שמע כן מפיו הדר"ג של...
כאופנים הנ"ל וביחוד כאשר כבר ידעו...
ביקב היין שבראשון לציון..."
אם היה עליי להשלים את המילים החסרות לפי העניין
הייתי מנחש שהיה כתוב פחות או יותר כך:
אינם חפיצים ללכת נגד רוחם שהנם [מתנגדים ואינם
סומכים]
על המכירה כלל ועיקר וכאשר הורה ל[הם הרש"ס
בקיץ]
האחרון וכאשר שמע כן מפיו הדר"ג
של[יט"א בהיותו בירושלים?]
כאופנים הנ"ל וכו'
זאת אמנם רק ספקולציה, אבל מעצם העובדה שהרב
חרל"פ כותב עם הרבנים ראם ווינוגרד לרב קוק מכתב שבו מביעים הם באריכות את
צערם על המודעה בחבצלת ואינם מציינים שמה שנאמר שם בשם הרב סלנט הוא שקר, יש חיזוק
לדבר שאכן נודע בירושלים באותה עת כי הרב סלנט איננו תומך בהיתר מכירה לתר"ע.
לסיכום, כפי שהראנו בפוסט זה והקודמים לו דעת
הרב סלנט השתנתה משמיטה לשמיטה. ליתר דיוק, הוראותיו השתנו משמיטה לשמיטה:
בתרמ"ט: התנגד להיתר ופרסם מודעה נגדו.
בתרנ"ו: הסכים להיתר הרנ"ה מיפו שאושר
על ידי המהרי"ל דיסקין ואף אישר מכירה באופן מסוים שהמהרי"ל התנגד לה.
בתרס"ג: נמנע מלהתערב כל ערב השמיטה עד
שבתמוז תרס"ב הסכים לאדר"ת להורות לרב יוסף צבי הלוי, חתן הרבנ"ה,
שינהיג היתר מכירה כאשר עשה חמיו רנ"ה בתרנ"ו.
בתר"ע: ערב השמיטה הביע את התנגדותו לקיום
מכירה והיתר בתר"ע.
